תקוני הזהר נ״ג ב

« תקוני הזהר נ״ג ע״א תקוני הזהר נ״ד ע״א »

1 יסוד ושורש העבודה פתח ↗

ובוודאי אחיי ורעיי אהובי נפשי מכוונות אלו וכיוצא בא נחת רוח גדול ליוצרנו ית"ש כמו שדרז"ל על פסוק וילכו ויעשו בפרשה בא ומפורש בכתובים בס' דניאל בפסוק מיום שנתת לבך וגו'. כשיגיע לופרוס עלינו סכת שלומיך כו' צריך לעמוד האר"י ז"ל. ובופרוס עלינו סוכת שלומיך וגם בתיבות הפורס סוכת שלום עלינו ימשיך ויקבל על עצמו תוספת נשמה יתירה של ליל שבת. ויאמר הפורס ולא פורס כ"ה הנוסח בזה"ק ובתקונים. ובתיבות ועל כל עמו ישראל יכוין להמשיך נשמה יתירה על כל ישראל. אף שלא נזכר זה בכתבי האר"י ז"ל מ"מ החרד אל דבר ה' ראוי לזכות עמו גם אחרים מכלליות ישראל מאחר שהזכירו יספר בשבחו. ומה מאוד עמקו מחשבות חרוץ בזה"ק פרשת בראשית דף מ"ח ע"א ענין קבלת נשמה יתירה בהפורס סוכת כו'. וז"ל ת"ח כד אתקדש יומא במעלי שבתא סוכת שלום שריא ואתפרישת בעלמא כו' ובג"כ בקדושא דיומא מברכין הפורס סוכת שלום עלינו ועל כל עמו ישראל ועל ירושלים אמאי על ירושלים אלא דא היא מדורא דההיא סוכה ובעינא לזמנא ההיא סוכה פי' שכינה הקדושה דיתפרסת עלנא ולמשרא עמנ' ולמהוי מגינ' עלנא כאמא דשריא על בנין ובג"ד לא דחלין מכל סטרין ועל דא הפורס סוכת שלום עלינו. ת"ח בשעתא דישראל מברכין ומזמנין להאי סכת שלום אושפיזא קדישא ואמרי הפורס סוכת שלום כדין קדושת' עילאי נחת' ופרישת גדפה' עליהו דישראל ומכסי' לון כאמא על בנין וכל זינין בישין אתכנישו מעלמא ויתבי ישראל תחות קדושת' דמאריהון וכדין דא סוכת שלום יהיב נשמתין חדתין לבנהא עכ"ל והנה עיניכם הרואות במ"ש הזה"ק במאמר זה ובעינא לזמנא ההיא סוכה דיתפרשת עלנא ולמשר' עמנא כו' וע"כ צריך האדם לזהר בזה להכין עצמו לזה להמשיך ולקבל על עצמו נשמה יתירה בהפורס סוכת כולו. וכן הזמנה מלתא היא גם כן בקבלת נפש ורוח בתפלה במקומות המבוארים למעלה ושמרו כו' כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ יכוין בשמחה עצומה אני מאמין באמונה שלימה ואמתית שהבורא יתברך שמו ויתעלה ברא כל העולמות העליונים עד אין קץ ותכלית ובסוף עשה בששת ימי המעשה כל העולם הזה התחתון עם כל הבריאה וביום השביעי שבת וינפש:

3 ראשית חכמה פתח ↗

ובתיקונים נג, ב המשילו ענין יונה בספינה בענין אחר, ומכל מקום בפסוק קום קרא אל אלהיך, מסכים עם דברי הזוהר, זה לשונו קום קרא אל אלהיך, דאיהי שכינתא עילאה דאיהי תיאובתא עלך, ותוב בה למארך דאיהו קוב"ה, אסתכל דשפחה בישא שלטא עלך דאיהי טפה סרוחה, ועלה אתמר איוב א, ז ויאמר ה' אל השטן מאין תבא, דכל חובין אינון מאיברין דטפה סרוחה, דבגנה אתמר לגבי חייביא דע מאין באת מטפה סרוחה, ויחתרו האנשים להשיב אל היבשה בתיובתא ולא יכולו, כי הים, דאיהו גזרת דינא, הולך וסוער עליהם, עכ"ל.

6 מגילה פתח ↗

מְבַטְּלִין תַּלְמוּד תּוֹרָה לְהוֹצָאַת הַמֵּת, וּלְהַכְנָסַת הַכַּלָּה. אָמְרוּ עָלָיו עַל רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי אִילְעַאי שֶׁהָיָה מְבַטֵּל תַּלְמוּד תּוֹרָה לְהוֹצָאַת הַמֵּת וּלְהַכְנָסַת הַכַּלָּה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים — בְּשֶׁאֵין שָׁם כׇּל צוֹרְכּוֹ, אֲבָל יֵשׁ שָׁם כׇּל צוֹרְכּוֹ — אֵין מְבַטְּלִין. וְכַמָּה כׇּל צוֹרְכּוֹ? אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר אִינְיָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: תְּרֵיסַר אַלְפֵי גַּבְרֵי, וְשִׁיתָּא אַלְפֵי שִׁיפּוּרֵי. וְאָמְרִי לַהּ: תְּרֵיסַר אַלְפֵי גַּבְרֵי, וּמִינַּיְיהוּ שִׁיתָּא אַלְפֵי שִׁיפּוּרֵי. עוּלָּא אָמַר: כְּגוֹן דְּחָיְיצִי גַּבְרֵי מֵאֲבוּלָּא עַד סִיכְרָא. רַב שֵׁשֶׁת אָמַר: כִּנְתִינָתָהּ כָּךְ נְטִילָתָהּ. מָה נְתִינָתָהּ בְּשִׁשִּׁים רִיבּוֹא, אַף נְטִילָתָהּ בְּשִׁשִּׁים רִיבּוֹא. הָנֵי מִילֵּי לְמַאן דְּקָרֵי וְתָנֵי, אֲבָל לְמַאן דְּמַתְנֵי — לֵית לֵיהּ שִׁיעוּרָא. תַּנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי אוֹמֵר: בּוֹא וּרְאֵה כַּמָּה חֲבִיבִין יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁבְּכָל מָקוֹם שֶׁגָּלוּ — שְׁכִינָה עִמָּהֶן. גָּלוּ לְמִצְרַיִם — שְׁכִינָה עִמָּהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הַנִּגְלֹה נִגְלֵיתִי לְבֵית אָבִיךָ בִּהְיוֹתָם בְּמִצְרַיִם וְגוֹ׳״. גָּלוּ לְבָבֶל — שְׁכִינָה עִמָּהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לְמַעַנְכֶם שֻׁלַּחְתִּי בָבֶלָה״. וְאַף כְּשֶׁהֵן עֲתִידִין לִיגָּאֵל — שְׁכִינָה עִמָּהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְשָׁב ה׳ אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ״. ״וְהֵשִׁיב״ לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא ״וְשָׁב״. מְלַמֵּד שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שָׁב עִמָּהֶן מִבֵּין הַגָּלִיּוֹת. בְּבָבֶל הֵיכָא? אָמַר אַבָּיֵי: בְּבֵי כְּנִישְׁתָּא דְּהוּצָל, וּבְבֵי כְּנִישְׁתָּא דְּ״שַׁף וִיתֵיב״ בִּנְהַרְדְּעָא. וְלָא תֵּימָא הָכָא וְהָכָא, אֶלָּא זִמְנִין הָכָא וְזִמְנִין הָכָא. אָמַר אַבָּיֵי: תֵּיתֵי לִי, דְּכִי מְרַחַיקְנָא פַּרְסָה, עָיֵילְנָא וּמְצַלֵּינָא הָתָם. אֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל וְלֵוִי הֲווֹ יָתְבִי בִּכְנִישְׁתָּא דְּשַׁף וִיתֵיב בִּנְהַרְדְּעָא. אֲתַאי שְׁכִינָה, שְׁמַעוּ קוֹל רִיגְשָׁא קָמוּ וּנְפַקוּ. רַב שֵׁשֶׁת הֲוָה יָתֵיב בְּבֵי כְּנִישְׁתָּא דְּשַׁף וִיתֵיב בִּנְהַרְדְּעָא, אֲתַאי שְׁכִינָה וְלָא נְפַק. אֲתוֹ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת וְקָא מְבַעֲתוּ לֵיהּ. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, עָלוּב וְשֶׁאֵינוֹ עָלוּב, מִי נִדְחֶה מִפְּנֵי מִי? אֲמַר לְהוּ: שִׁבְקוּהוּ. ״וָאֱהִי לָהֶם לְמִקְדָּשׁ מְעַט״, אָמַר רַבִּי יִצְחָק: אֵלּוּ בָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת שֶׁבְּבָבֶל. וְרַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר: זֶה בֵּית רַבֵּינוּ שֶׁבְּבָבֶל. דָּרֵשׁ רָבָא, מַאי דִּכְתִיב: ״ה׳ מָעוֹן אַתָּה הָיִיתָ לָּנוּ״, אֵלּוּ בָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת. אָמַר אַבָּיֵי: מֵרֵישׁ הֲוַאי גָּרֵיסְנָא בְּבֵיתָא וּמְצַלֵּינָא בְּבֵי כְנִישְׁתָּא, כֵּיוָן דִּשְׁמַעִית לְהָא דְּקָאָמַר דָּוִד: ״ה׳ אָהַבְתִּי מְעוֹן בֵּיתֶךָ״, הֲוַאי גָּרֵיסְנָא בְּבֵי כְנִישְׁתָּא. תַּנְיָא, רַבִּי אֶלְעָזָר הַקַּפָּר אוֹמֵר: עֲתִידִין בָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת שֶׁבְּבָבֶל שֶׁיִּקָּבְעוּ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי כְּתָבוֹר בֶּהָרִים וּכְכַרְמֶל בַּיָּם יָבֹא״, וַהֲלֹא דְּבָרִים קַל וָחוֹמֶר: וּמָה תָּבוֹר וְכַרְמֶל שֶׁלֹּא בָּאוּ אֶלָּא לְפִי שָׁעָה לִלְמוֹד תּוֹרָה, נִקְבָּעִים בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, בָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת שֶׁקּוֹרִין וּמַרְבִּיצִין בָּהֶן תּוֹרָה — עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. דָּרֵשׁ בַּר קַפָּרָא, מַאי דִּכְתִיב: ״לָמָּה תְּרַצְּדוּן הָרִים גַּבְנוּנִּים״, יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה לָהֶם: לָמָּה תִּרְצוּ דִּין עִם סִינַי? כּוּלְּכֶם בַּעֲלֵי מוּמִים אַתֶּם אֵצֶל סִינַי. כְּתִיב הָכָא: ״גַּבְנוּנִים״, וּכְתִיב הָתָם: ״אוֹ גִבֵּן אוֹ דַק״. אָמַר רַב אָשֵׁי: שְׁמַע מִינַּהּ הַאי מַאן דִּיהִיר — בַּעַל מוּם הוּא. אֵין עוֹשִׂין אוֹתוֹ קַפֶּנְדַּרְיָא מַאי ״קַפֶּנְדַּרְיָא״? אָמַר רָבָא: קַפֶּנְדַּרְיָא כִּשְׁמָהּ. מַאי כִּשְׁמָהּ? כְּמַאן דְּאָמַר: אַדְּמַקֵּיפְנָא אַדָּרֵי, אֵיעוּל בְּהָא. אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: אִם הָיָה שְׁבִיל מֵעִיקָּרָא — מוּתָּר. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: הַנִּכְנָס עַל מְנָת שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת קַפֶּנְדַּרְיָא — מוּתָּר לַעֲשׂוֹתוֹ קַפֶּנְדַּרְיָא. וְאָמַר רַבִּי חֶלְבּוֹ אָמַר רַב הוּנָא: הַנִּכְנָס לְבֵית הַכְּנֶסֶת לְהִתְפַּלֵּל — מוּתָּר לַעֲשׂוֹתוֹ קַפֶּנְדַּרְיָא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּבְבֹא עַם הָאָרֶץ לִפְנֵי ה׳ בַּמּוֹעֲדִים הַבָּא דֶּרֶךְ שַׁעַר צָפוֹן לְהִשְׁתַּחֲווֹת יֵצֵא דֶּרֶךְ שַׁעַר נֶגֶב״. עָלוּ בּוֹ עֲשָׂבִים — לֹא יִתְלוֹשׁ, מִפְּנֵי עׇגְמַת נֶפֶשׁ. וְהָתַנְיָא: אֵינוֹ תּוֹלֵשׁ וּמַאֲכִיל, אֲבָל תּוֹלֵשׁ וּמַנִּיחַ! כִּי תְּנַן נָמֵי מַתְנִיתִין — תּוֹלֵשׁ וּמַאֲכִיל תְּנַן. תָּנוּ רַבָּנַן: בֵּית הַקְּבָרוֹת, אֵין נוֹהֲגִין בָּהֶן קַלּוּת רֹאשׁ. אֵין מַרְעִין בָּהֶן בְּהֵמָה, וְאֵין מוֹלִיכִין בָּהֶן אַמַּת הַמַּיִם, וְאֵין מְלַקְּטִין בָּהֶן עֲשָׂבִים. וְאִם לִיקֵּט — שׂוֹרְפָן בִּמְקוֹמָן, מִפְּנֵי כְּבוֹד מֵתִים. אַהֵיָיא? אִילֵּימָא אַסֵּיפָא — כֵּיוָן שֶׁשּׂוֹרְפָן בִּמְקוֹמָן מַאי כְּבוֹד מֵתִים אִיכָּא? אֶלָּא אַרֵישָׁא. מַתְנִי׳ רֹאשׁ חֹדֶשׁ אֲדָר שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת, קוֹרִין בְּפָרָשַׁת שְׁקָלִים. חָל לִהְיוֹת בְּתוֹךְ הַשַּׁבָּת — מַקְדִּימִין לְשֶׁעָבַר, וּמַפְסִיקִין לְשַׁבָּת אַחֶרֶת. בַּשְּׁנִיָּה ״זָכוֹר״. בַּשְּׁלִישִׁית פָּרָה אֲדוּמָּה. בָּרְבִיעִית ״הַחוֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם״. בַּחֲמִישִׁית חוֹזְרִין לִכְסִדְרָן. לַכֹּל מַפְסִיקִין: בְּרָאשֵׁי חֳדָשִׁים, בַּחֲנוּכָּה וּבְפוּרִים, בְּתַעֲנִיּוֹת וּבְמַעֲמָדוֹת, וּבְיוֹם הַכִּפּוּרִים. גְּמָ׳ תְּנַן הָתָם: בְּאֶחָד בַּאֲדָר מַשְׁמִיעִין עַל הַשְּׁקָלִים,

9 ליקוטי הלכות פתח ↗

וְזֶה בְּחִינַת פֶּסַח, כִּי עִקַּר גָּלוּת מִצְרַיִם הָיָה בִּבְחִינַת הַנַּ"ל שֶׁלֹּא הָיוּ יְכוֹלִים לְהִתְגַּבֵּר לְהַמְשִׁיךְ הָרוּחַ חַיִּים דִּקְדֻשָּׁה לְהַשְׁלִים חֶסְרוֹנָם, כִּי עֲדַיִן הָיָה קֹדֶם קַבָּלַת הַתּוֹרָה, בְּחִינַת מִקֹּצֶר רוּחַ כַּנַּ"ל, וְעַל-כֵּן גָּבַר עֲלֵיהֶם גָּלוּת מִצְרַיִם וּפַרְעֹה, שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת תַּחֲרִישׁ בְּבַלַּע רָשָׁע צַדִּיק מִמֶּנּוּ שֶׁהִתְגַּבֵּר עֲלֵיהֶם בְּחִינַת הָרוּחַ דְּסִטְרָא אָחֳרָא שֶׁהוּא רוּחַ הַטֻּמְאָה טֻמְאַת מִצְרַיִם שֶׁהוּא רוּחַ סְעָרָה, בְּחִינַת עֵשָׂו אִישׁ שָׂעִיר, שֶׁהוּא הַשַּר שֶׁל מִצְרַיִם, כַּמּוּבָא בַּסְּפָרִים. וְאָז הִתְגַּבְּרוּ וְרָצוּ לִבְלֹעַ, חַס וְשָׁלוֹם, אֶת יִשְׂרָאֵל שֶׁהֵם בְּחִינַת הָרוּחַ חַיִּים דִּקְדֻשָּׁה, בְּחִינַת בְּבַלַּע רָשָׁע צַדִּיק מִמֶּנּוּ, הַיְנוּ שֶׁהָרוּחַ סְעָרָה שֶׁגָּדוֹל בִּשְׁעָתוֹ, בְּחִינַת כָּל צוֹרְרָיו יָפִיחַ בָּהֶם, רָצָה לִבְלֹעַ, חַס וְשָׁלוֹם, אֶת הָרוּחַ חַיִּים דִּקְדֻשָּׁה שֶׁמִּשָּׁם יוֹנְקִים יִשְׂרָאֵל עַל-יְדֵי שֶׁלֹּא הָיָה לְיִשְׂרָאֵל כֹּחַ לְהַמְשִׁיךְ אֲרִיכַת הָרוּחַ חַיִּים מֵחֲמַת שֶׁלֹּא קִבְּלוּ הַתּוֹרָה עֲדַיִן וְכוּ' כַּנַּ"ל. כִּי גָּלוּת מִצְרַיִם הוּא בְּחִינַת בְּלִיעָה, בִּבְחִינַת וְאַל תִּבְלָעֵנִי מְצוּלָה, שֶׁהֵם מְצוּלַת הַיָּם, בְּחִינַת מִצְרַיִם, שֶׁהֵם נִקְרָאִים מְצוּלָה, בְּחִינַת בְּבַלַּע רָשָׁע וְכוּ' כַּנַּ"ל. וְזֶהוּ בְּחִינַת מִצְרַיִם, בְּחִינַת מֵצַר הַגָּרוֹן שֶׁמִּשָּׁם מוֹצָא הָרוּחַ חַיִּים שֶׁיּוֹצֵא מֵהַגָּרוֹן שֶׁהוּא הַקָּנֶה הַיּוֹצֵא מִכַּנְפֵי הָרֵאָה שֶׁהֵם חָמֵשׁ אוּנִי כְּנֶגֶד חֲמִשָּׁה חֻמְּשֵׁי תּוֹרָה, אֲשֶׁר מִשָּׁם תּוֹצְאוֹת הָרוּחַ לְמֵצַר הַגָּרוֹן, בִּבְחִינַת נִחַר גְּרוֹנִי, וְלֹא הָיָה לָהֶם כֹּחַ לְהַמְשִׁיךְ הָרוּחַ חַיִּים לְהַשְׁלִים חֶסְרוֹנָם וּלְהִתְגַּבֵּר עֲלֵיהֶם וְכוּ' כַּנַּ"ל, כִּי גָּלוּת מִצְרַיִם הוּא בְּחִינַת יוֹנָה שֶׁנִּבְלַע בִּמְעֵי הַדָּגָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּתִּקּוּנִים, עַיֵּן שָׁם. כִּי מִצְרַיִם נִקְרָאִים דָּגָה וְהֵם רָצוּ לִבְלֹעַ אֶת יוֹנָה תַּמָּה, יוֹנָה קַדִּישָׁא, שֶׁהֵם בְּחִינַת כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, שֶׁהֵם בְּחִינַת רוּחַ חַיִּים דִּקְדֻשָּׁה כַּנַּ"ל, הַיְנוּ בְּחִינַת בְּבַלַּע רָשָׁע צַדִּיק מִמֶּנּוּ, שֶׁהֵם רוֹצִים, חַס וְשָׁלוֹם, לִבְלֹעַ עַל-יְדֵי הָאֲרִיכוּת רוּחַ שֶׁלָּהֶם שֶׁגָּדוֹל בִּשְׁעָתוֹ וְכוּ' כַּנַּ"ל:

10 חסד לאברהם פתח ↗

וכן מי שעסקו בין האומות בערכאות שלהם מקום קיבוץ נימוסיהם או יכנס בבית תפלתם יתדבק לו חלק רע ויחשוב האדם שאין לו בזה טומאה, ואינו אלא מטמאים אותו מעט מעט ולא ידע כי בנפשו הוא, והטעם כי מקום מושבם שרייא לילית הרשעה מפני שהיא אימא דערב רב רובצת על בנים, והנכנס לתוכם נכנס לתוך אוירה הטמא, לכך העולה במרום המעלה הרמה הזאת יתרחק מליהנות מהם ולא יכנס למסיבתם ולא לעלות בערכאותיהם רק לצורך גדול, כי בלי ספק יושב בכנפי לילית הטמאה ומטמאה כנדה במושבה לבד, וגם ישיבת עמי הארץ טמא קצת כנזכר כל זה בתיקונים, וזמש"ל:

13 שמות רבה פתח ↗

חשֶׁךְ לָמָּה הֵבִיא עֲלֵיהֶן, יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁאֵין לְפָנָיו מַשֹּׂוֹא פָנִים וְהוּא חוֹקֵר לֵב וּבֹחֵן כְּלָיוֹת, לְפִי שֶׁהָיוּ פּוֹשְׁעִים בְּיִשְׂרָאֵל שֶׁהָיָה לָהֶן פַּטְרוֹנִין מִן הַמִּצְרִיִּים וְהָיָה לָהֶן שָׁם עשֶׁר וְכָבוֹד וְלֹא הָיוּ רוֹצִים לָצֵאת, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אִם אָבִיא עֲלֵיהֶן מַכָּה בְּפַרְהֶסְיָא וְיָמוּתוּ, יֹאמְרוּ הַמִּצְרִיִּים כְּשֵׁם שֶׁעָבַר עָלֵינוּ כָּךְ עָבַר עֲלֵיהֶן, לְפִיכָךְ הֵבִיא עַל הַמִּצְרִיִּים אֶת הַחשֶׁךְ שְׁלשָׁה יָמִים כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ קוֹבְרִין מֵתֵיהֶם וְלֹא יִהְיוּ רוֹאִין אוֹתָן שׂוֹנְאֵיהֶם וְיִהְיוּ מְשַׁבְּחִין לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל כָּךְ. מַהוּ חשֶׁךְ אֲפֵלָה, אָמַר רַבִּי אַבְדִּימֵי דְמִן חֵיפָה, אוֹתוֹ חשֶׁךְ כָּפוּל וּמְכֻפָּל הָיָה, רַבּוֹתֵינוּ אָמְרוּ שִׁבְעָה יָמִים שֶׁל חשֶׁךְ הָיוּ, כֵּיצַד שְׁלשָׁה יָמִים הָרִאשׁוֹנִים מִי שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב וּבִקֵּשׁ לַעֲמֹד עוֹמֵד, וְהָעוֹמֵד בִּקֵּשׁ לֵישֵׁב יוֹשֵׁב, וְעַל אֵלּוּ הַיָּמִים נֶאֱמַר שמות י, כב: וַיְהִי חשֶׁךְ אֲפֵלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁלשֶׁת יָמִים לֹא רָאוּ אִישׁ אֶת אָחִיו. שְׁלשָׁה יָמִים אֲחֵרִים מִי שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב לֹא הָיָה יָכוֹל לַעֲמֹד וְהָעוֹמֵד אֵינוֹ יָכוֹל לֵישֵׁב, וּמִי שֶׁהָיָה רוֹבֵץ אֵינוֹ יָכוֹל לִזְקֹף, עֲלֵיהֶן נֶאֱמַר שמות י, כג: וְלֹא קָמוּ אִישׁ מִתַּחְתָּיו שְׁלשֶׁת יָמִים. וּבִשְׁלשֶׁת יְמֵי אֲפֵלָה נָתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרַיִם וְהִשְׁאִילוּם, שֶׁהָיָה יִשְׂרָאֵל נִכְנַס לְתוֹךְ בָּתֵּיהֶן שֶׁל מִצְרִים וְהָיוּ רוֹאִין בָּהֶן כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלוֹת, אִם הָיוּ אוֹמְרִים אֵין לָנוּ לְהַשְׁאִיל לָכֶם הָיוּ יִשְרָאֵל אוֹמְרִים לָהֶן הֲרֵי הוּא בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הָיוּ הַמִּצְרִיִּים אוֹמְרִים אִם הָיוּ אֵלּוּ רוֹצִים לְשַׁקֵּר בָּנוּ הָיוּ נוֹטְלִין אוֹתָן בִּימֵי הַחשֶׁךְ וְלֹא הָיִינוּ מַרְגִּישִׁין, שֶׁהֲרֵי רָאוּ אוֹתָן כְּבָר אַחַר שֶׁלֹא נָגְעוּ חוּץ מִדַּעְתֵּנוּ כְּמוֹ כֵן לֹא יַחֲזִיקוּ, וְהָיוּ מַשְׁאִילִין לָהֶן, לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר בראשית טו, יד: וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל, הֲדָא הוּא דִכְתִיב שמות י, כג: וּלְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר וגו', בְּאֶרֶץ גּשֶׁן לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא בְּמוֹשְׁבֹתָם, שֶׁכָּל מָקוֹם שֶׁהָיָה יְהוּדִי נִכְנַס הָיָה אוֹר נִכְנַס וּמֵאִיר לוֹ מַה שֶּׁבַּחָבִיּוֹת וּבַתֵּבוֹת וּבַמַּטְמוֹנִיּוֹת. וַעֲלֵיהֶם נֶאֱמַר תהלים קיט, קה: נֵר לְרַגְלִי דְבָרֶךָ וגו'. הֲרֵי שִׁשָּׁה יָמִים שֶׁל חשֶׁךְ שֶׁהָיָה בְּמִצְרַיִם, וְהַשְּׁבִיעִי שֶׁל חשֶׁךְ, זֶה יוֹם חשֶׁךְ שֶׁל יָם, שֶׁנֶּאֱמַר שמות יד, כ: וַיְהִי הֶעָנָן וְהַחשֶׁךְ וַיָּאֶר אֶת הַלָּיְלָה, כָּךְ הָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוֹלֵחַ עָנָן וְחשֶׁךְ וּמַחְשִׁיךְ לְמִצְרַיִם וּמֵאִיר לְיִשְׂרָאֵל כְּשֵׁם שֶׁעָשָׂה לָהֶם בְּמִצְרַיִם, וְעַל זֶה נֶאֱמַר תהלים כז, א: ה' אוֹרִי וְיִשְׁעִי וגו'. וְכֵן לֶעָתִיד לָבוֹא יָבִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חשֶׁךְ, שֶׁנֶּאֱמַר ישעיה ס, ב: כִּי הִנֵּה הַחשֶׁךְ יְכַסֶּה אֶרֶץ וגו'.

14 דגל מחנה אפרים פתח ↗

והזרתם את בני ישראל מטומאתם וכו' הוא על דרך ולכל בני ישראל היה אור במושבתם: והוא ע"ד שאמרתי על תתן אמת ליעקב כי יעקב היה איש תם שהעלה את הת' למ"ם סתומה לכן נגלה אליו אלופו של עולם ונעשה מזה אמת וידוע כי כל אור הוא א' לכן ישראל שהי' מושבם בבחי' תם כמו יעקב נתגלה להם אלופו ש"ע שהוא א' והוא אור וזהו ולכל בני ישראל היה אור במושבותם היינו במושב תם והבן: וידוע כי אור דא רז כדאיתא בתיקונים והיינו כי אור הוא אל"ף ואל"ף לשון מופלא ומכוסה שהוא רז דהיינו מופלא ומתכסיא ממך וזהו ולכל בני ישראל שהם בחי' יעקב וישראל וד"ל והבן: וזה י"ל פי' הפסוק והזרתם היינו והזר תם פי' זר הוא אותיות רז שהוא אל"ף כנ"ל שתכניסו את הא' בתם ויעשה מזה אותיות אמת ואמת ממתיק כל הדינים כידוע בכוונת הקטורת ויאמר ה' אל משה כי משה במילואו הוא מספר האמת וממתיק בחינת מות ונעשה האמת שהוא בחי' החיים הנמשך מן אלופו ש"ע ע"ש והבן וזהו והזר תם היינו שתכניסו הא' בתם ויעשה מזה אמת בחי' הממתיק מות כנ"ל אזי ולא ימותו והבן כי הוא בחי' התיים מתרין תפוחין והמש"י:

1 בא״י הפורש *סכת שלום.

2 ובזמנא דפרישת גדפהא על ישראל אתמר יקחהו ישאהו על אברתו. כמה דאוקמוהו ואשא אתכם על כנפי נשרים וכו׳.

3 ובג״ד קום קרא אל אלקיך דאיהי *שכינתא עלאה דאיהי תיובתא דילך. ותוב בה למארך דאיהו קב״ה

4 אסתכל דשפחה בישא שלטא עלך. דאיהי טפה סרוחה. ועלה אתמר ויאמר יי׳ אל השטן מאין תבא דכל חובין אינון מאברין דטפה סרוחה. דבגינה אתמ׳ לגבי חייביא מאין באת מטפה סרוחה.

5 ויחתרו האנשים להשיב אל היבשה בתיובתא ולא יכולו כי הים דאיהו גזרת דינא הולך וסוער עליהם.

6 בההוא זמנא וימן יי׳ דג גדול לבלוע את יונה דא גלותא קדמאה. דאתמר ביה ויונה ירד אל ירכתי הספינה ודא הוא אנכי ארד עמך מצרימה. כמה דאוקמוהו בכל אתר דגלו ישראל שכינתא עמהון

7 קלקלו ישראל עובדיהון. ביה זמנא אתמר בהון ויקם מלך חדש על מצרים. ודא פרעה עליה אתמר וימן יי׳ דג גדול לבלוע את יונה דבעא לבטלא ישראל מעלמא הה״ד כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו.

8 לקבליה וימן יי׳ דג גדול לבלוע את יונה לקטליה. לבלוע יונה לא כתיב אלא לבלוע את יונה את אתא לרבות רעיא מהימנא דעתיד לאתייהב׳ אוריתא על ידיה דאיהי מאל״ף ועד תי״ו.

9 כל אלין גלגולין על ידיה הוו. ודא איהו דג גדול דאתמר ביה התנין הגדול. איהו דג מצרים ובת זוגיה דגה ויתפלל יונה אל יי׳ אלקיו ממעי הדגה. מאן מעי הדגה אלין מצראי.

10 ועוד וימן יי׳ דג גדול דא טחול לילי״ת דאיהי ערב רב מההוא רב החובל נ״א דא סמאל דגה דא נח״ש לילי״ת בת זוגיה מההוא רב החובל טחול דאיהו ערב רב דאתמר ביה וגם ערב רב וכו׳. וטחול איהו שחוק הכסיל עליה אתמר כי הכעס בחיק כסילי׳ ינוח.

11 לבלוע את יונה דא נפשא. מסטרא דיליה ולא שמעו אל משה מקצר רוח ומעבודה קשה מסטר׳ דכבד ואתמר ביה כבד לב פרעה. תכבד העבודה מסטרא דמרה וימררו את חייהם.

12 דג גדול. איהו ערב רב דאינון נ״א דאיהו רב החובל. מאן חובל אלא רב מכל מלאכי חבלה. איהו חובל ואיהי חבלה. ערב רב בנין דלילית חייבא דבהון חאבו ישראל וחבילו ית בשרייהו באת ברית. אינון רב עלייהו בגלותא. ואינון *דגה לישראל ובג״ד אמרו זכרנו את הדגה כו׳.

13 ובזמנא דנפקו ישראל ממצרים קטיל מנייהו סגיאין ובגלותא בתראה עתיד הקב״ה לקטלא לון ודא איהו והדגה אשר ביאור מתה. ויבאש היאור דא אורייתא דאתמר בה ותורה אור סרחת לגבייהו:

14 ואתמר בישראל כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו אור איהו ר״ז. היאורה בת זוגיה דההוא אור דאתמר בה ולכל בני ישראל היה אור במושבותם.

15 כגוונא דא בגלותא בתראה היאורה הזוהר ביה היה ר״ז דאיהו אור דפורקנא בתרייתא. לקיים כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות ודא איהו כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו וכל הבת תחיון אלין דמשתדלין באורייתא דבע״פ.

16 ד״א וימן יי׳ דג גדול לבלוע את יונה. דא עניותא. דאיהו עצב ונוקבא דיליה עצבון. דכורא *דג. נוקבא דגה. דא הוא ויתפלל יונה אל יי׳ אלקיו ממעי הדגה מכפנא דעניותא דמטי למעוי דישראל.

17 בההוא זמנא ויאמר יי׳ לדג ויקא את יונה וגו׳ בדוחקא דדאגה דלהון דדואגין מן עניות׳ מדוחקא יפקון מן גלות׳ הה״ד ואת עם עני תושיע דא נבואה דיונה דנתנבא דיפקון ישראל מן גלותא בדאגה ס״א בדוחקא דעניותא

18 ובימינא יפקון

1 ראשית חכמה פתח ↗

וטעם היות התענוגים בקליפה זו הקשה, מפני שכל מה שאדם אוכל יותר מקיום הנפש הוא תענוג, והוא מרבה בשר בגופו לרימה, והטעם כי כפי מה שנמשך אחר הרימה שהיא הקליפה, הקליפה תשלוט עליו, כי בשר הגוף באדם נמשך מעור הנחש, כדפי' בתיקונים דף מב זה לשונו דבההיא זמנא דנגעא ביה בת פרעה פרחה שכינתא מניה, ובגין דא כד בעא לקרבא לגבה בסנה אמרה ליה אל תקרב הלום, עד דיתפשט מההוא גופא דנגעת ביה בת פרעה, תמן אחזי ליה דגופא דבר נש בהאי עלמא איהו צרעת ממשכא דחיויא, לבתר דאתפשט מינה והדר לגינתא דעדן, אתלבש בגופא קדישא דיליה, והא איהו והנה שבה כבשרו, עד כאן לשונו לעניננו. ואין כניסה לחיצוני בעדם להחטיאו אלא מצד המאכל, שהרי סמא"ל וכתותיו רוחניים הם והאדם גשמי, ואין להם כניסה ויחס להקשר בו, וכאשר האדם נמשך אחר תאותו הרי נותן חלק לבשרו שנעשה מטפה סרוחה שהיא מהקליפה, ועל ידי כך מחטיאו, וכמו שאמר בתיקונים דף נג ע"ב דכל חובין אינון מאברין דטפה סרוחה, ואמרו שם שטפה סרוחה היא שפחה בישא, ולכן אמר בספרי האזינו פיסקא יג כמו שנעתיק לשונו לקמן, שאין אדם מורד אלא מתוך אכילה ושתיה.

13 דגל מחנה אפרים פתח ↗

ויבואו מרתה ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם וילונו העם על משה וכו' ויורהו ה' עץ וישלך אל המים וימתקו המים וכו' ויאמר אם שמוע תשמע וכו' כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאיך יש בזה סוד ורמז נכון לפענ"ד ולהבין התרגום על ויורהו ה' עץ ואולפיה ה' אעא ונקדים הפסוק צדיק כתמר יפרח והיינו צדיק הוא בחי' תמר כי כמו תמר לית דכר בלא נוקבא כך הוא הצדיק שדבוק תמיד ביראת ה' כל הימים ותמן שכינתא שריא וממילא שורה תמן הש"י ג"כ כמ"ש בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וכו' ותרגומו בכל אתר דתשרי שכינתי תמן וכו' נמצא הוא מעורר תמיד יחוד קוב"ה ושכינתיה והנה כבר נתבאר זה לעיל שהתורה נקראת ג"כ תמר כי תרי"ג מצות התורה עם כ"ז אותיות התורה הוא מספר תמר וזה י"ל הרמז בכאן ויבואו מרתה היינו שנפלו ממדריגתם שהיו דבוקים בצדיק ובתורה הנקראים תמר ועשו מן תמר מרתה ולא יכלו לשתות מים היינו התורה כי מרים הם היינו הם עצמם מרים שנפלו ממדריגתן והוא ע"ד דאיתא בתיקונים על ויבאש היאר ולא יכלו לשתות מים מן היאר כי תורה אור סרחת לגבייהו וכו' וזהו נמי כי מרים הם הם הם המרים ונדמה להם תורה וצדיקים למרה ואינם יכולים לדבק בהם ובזה גורמים התעורר' תגבור' הדיני' עליה' וזהו וילונו העם על משה שמתחילין לדבר רע על הצדיק ובזה נתעורר הדין הקשה עליהם ויורהו ה' עץ ותרגומו ואולפיה ה' אעא אעא מספר ע"ב שהוא מדת חסד שמספרו ע"ב היינו שהש"ו היה לומד אותו איך להמתיק מרירות הדינים ע"י מדת החסד וזהו וישלך אל המים וימתקו המים שע"י מדת החס' נעשה מים מתוקים וערבים הנובעי' ממקור מים חיים ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה' אלקיך וכו' כל המחלה כי פ"ג מיני חולאים יש שתלוים במרה כמנין מחלה וזהו לא אשים עליך כי נמתק מרירותם ע"י כי אני ה' רופאיך היינו בשם הוי"ה מדת החסד אני רופאיך והבן:

« תקוני הזהר נ״ג ע״א תקוני הזהר נ״ד ע״א »